גם יפה וגם אופה

בשנים האחרונות אנו מוצאים בריכות נוי "ביולוגיות" או אקולוגיות" כמעט בכל פארק או פרוייקט חדש שנבנה. המרכאות באות להראות שלא כל הבריכות אכן עונות לקריטריונים המזכים אותן בשמות התואר הללו, אבל אנו בהחלט בכיוון הנכון. יש רצון למערכות מקיימות, עם טביעת רגל פחמנית חיובית, עם מערכת אקולוגית מאוזנת, מגוון ביולוגי, מקור משיכה ומזון לבעלי חיים, טבע עירוני, וכל המונחים הקשורים באקולוגיה וקיימות.

במאמר זה אני רוצה לקחת את מערכות הנוי האקולוגיות צעד אחד נוסף, ולדבר על מערכות נוי שיש להן תפקיד נוסף: טיפול בנגר חורפי, איגום ומניעת שיטפונות, טיהור מי תהום, מניעת קריסת מדרונות, השבחת מים, ואפילו "סתם" מערכות שאינן צורכות מים מהרשת. בריכה שיש לה ערך מוסף מעבר לנוי: "גם יפה וגם אופה".

שימוש במים מושבים ומים אפורים נכלל בקטגוריה זו, אך ראוי לדיון נפרד, ולכן לא אכלול אותו כאן.

כאשר פנתה אלי עיריית רמת גן בנושא המשולש הגדול (היום, פארק קונביץ) , מה שעמד לנגד עיניה הוא הצורך באיגום וטיפול בנגר חורפי. זהו איזור הצפה, עם מערכת ניקוז מוגבלת ביכולותיה, וכדי שניתן יהיה לבנות במקום שכונה, כך קבע ההידרולוג, יש צורך באפשרות לאיגום זמני של 3,000 מ"ק מים באירוע גשם. במקום תוכננו שתי בריכות מדורגות שמפלס המים הקבוע שלהן נמוך, ויש להן נפח איגום עודף של למעלה מ- 3,000 מ"ק (אדריכלות, מוריה סקלי). כמובן שלפי חוקי מרפי, יומיים לאחר השתילה (ולפני שהאיזור מסביב פותח ונשתל) הגיע אירוע גשם גדול שסחף אליו מכל הבא ליד.

תמונת הבריכה המלאה

image.png

למרות גילה הצעיר, המערכת מילאה את תפקידה. 4 ימים אחרי הסופה מפלס המים חזר לרמתו הרגילה, והמערכת המשיכה בחייה. וכך היא נראית היום:

תמונה עכשווית

image.png

גם את החורף הלא פשוט השנה עברה המערכת ללא תקלות כשהמפלס עולה, משחרר באיטיות לפי יכולת מערכת הניקוז, חוזר לרמת המינימום, והבריכה מוכנה לקלוט את הארוע הבא.

על שולחן התכנון נמצא כרגע האגם של מתחם האלף (אדריכלות, צורנמל טורנר), שלו אגן ירוק גדול במיוחד כדי לטפל במי הנגר החורפי של המתחם, לפני העברתו לאגם הסופרלנד. גישה מערכתית המסתכלת על כל הסביבה, ולא רק על השכונה עצמה.

הדמיות של האגם ושל האגן הירוק הגדול

image.png

גם בפארק נופי בן שמן (אדריכלות: מייזליץ-כסיף) אנו עובדים באיזור הצפות, אלא שפרוייקט זה כולל בתוכו גם מקטע של נחל גזר המזוהם, כך שמדובר באתגר כפול ומכופל. לטפל בזיהום, להתמודד עם זרימה שטפונית והצפות, ליצר מערכת שעומדת בסטנדרטים של פארק עירוני, ולייצר בתוך כל זה מערכת ברת קיימא ואפשרית לתחזוקה.

באופן דומה מתוכנן כרגע שיקום האגם בפארק הלאומי ברמת גן, ונחל כופר.

ווטר-רבייב מציגה חזון ויוזמת פרוייקטים, ולא תמיד זה מצליח. לפני מספר שנים הצגנו את החזון שלנו ליער חדרה על האיזור המוצף וקרחות היער שבו, לחברה הכלכלית חדרה. בתכנית הקונספט שלנו אגם, פארק צפרות ובריכות לימודיות

הדמיות של יער חדרה

image.png
image.png

שמחנו לשמוע לאחרונה שמשרד אלחנתי קיבל את תכנון האיזור, ואולי ..

ולפעמים, גם כאשר יש יכולת לייצר פרוייקט שבו כולם מרוויחים, לא ניתן לרתום את כולם לחזון שלנו. באשקלון מתוכנן בימים אלה אגם האקוספורט, המיועד להתמודד עם הצפות חורפיות, אך אין לו מקור מים קיצי. במקביל מתקיים כרגע פיילוט של מקורות ועפרה צמחי מים, לטיפול בנגר של מתפיל מי התהום באיזור,המייצר כ -1000 מק"ש וכרגע זורם לים בסמוך לשכונה. הטיפול דורש שטח של אגנים ירוקים, ויכול לייצר מים מעולים לאגם. הוא גם יכול לספק מוצא של עודפים לים דרך הצינור הקיים. כולם מרוויחים. למרות תמיכת האדריכלים (אהרונסון), לא הצלחנו לקדם את השילוב. אולי בשצ"פ הבא המתוכן באיזור? יש עוד דרך לעשות כדי שיהיו יותר פרוייקטים


 

אינטגרטיביים מסוג זה. זה דורש שיתוף פעולה בין העיריות, המתכננים השונים, המשרד לאיכות הסביבה וגופים אחרים, בהתאם לכל פרוייקט, וזה אף פעם לא פשוט.

אגם פתח תקווה (אדריכלות: מייזליץ-כסיף) מתמודד עם בעיה אחרת: מקור מים מזוהם בניטראט.

זיהום מי תהום בניטראט הוא בעיה כלל עולמית, והיא לא הולכת להעלם בקרוב. מאחר והניטראט מחלחל לתת הקרקע באיטיות, זיהום מי התהום שאנו חווים היום, הוא תוצאה של מה שזיהמנו לפני 40 שנה, כך שהרע עוד לפנינו. תקן מי השתיה ברוב העולם עומד על 40-50 מג"ל (בישראל, 70 מג"ל), אולם מחקרים מהשנים האחרונות מזהים עליה בסוגי סרטן שונים (בעיקר סרטן המעי הגס) עם ערכים נמוכים בהרבה. תקן ההזרמה לנחל, כבר נמוך משמעותית מתקן מי השתיה.

בישראל בארות מזוהמות בניטראט פשוט נסגרות. כך גם הבאר המספקת מים לאגם, שערך הניטראט בה עומד על כ- 260 מג"ל. עם פתיחת האגם, פירסמה העיריה, לבקשתנו, הודעה לעיתונות המסבירה כי אנו ממלאים את האגם בבת אחת בכ – 20,000 מ"ק מים עם ערכי ניטראט גבוהים, וצפויה פריחת אצות. כך אמנם קרה, אולם למשך שבועיים בלבד. תוך זמן קצר ערכי הניטראט באגם ירדו לערך הקטן מ- 1 מג"ל, והמים הצטללו.

כך נראים המים לאחר המילוי

image.png

וכך כשבועיים אח"כ

image.png

והאגם עם הגיעו לבגרות

image.png

שני החורפים ברוכי הגשם קצת משכיחים את מגמת ההתחממות הגלובלית וסכנת המידבור. אבל הבעיה בעינה נשארת, וגם עם מפעלי ההתפלה, אין (ובצדק) סובלנות ציבורית לשימוש במי שתיה לצרכי מילוי אגמים ומקווי מים גדולים. גם עלות המים יכולה להפיל כל פרוייקט גדול כזה.

מי מזגנים הם מקור זמין למילוי קיצי, אז נדרשת רוב כמות המים, ופרוייקט בלו (אדריכלות: פיבקו, אדריכלות נוף: צור-וולף) לקח את זה רחוק. 6 מגדלי המגורים מוקפים כולם במים , ומגיעים אליהם בשבילי דק על המים.

image.png
image.png
image.png

במי מזגנים חסר הכל. כך אנו מתוודעים לצורך חדש. לא טיהור מים, אלא העשרתם. דווקא את המרכיבים הקשים להוספה- המטבוליטים המשניים (אנזימים, אנטי אוקסידנטים, ויטמינים, או באופן כללי, הרכיבים הביולוגיים ההופכים מים לתומכי חיים), קל להוסיף במערכת האגנים הירוקים. אולם כדי להוסיף את המלחים החסרים, פיתחנו פרוטוקל איזון מלחים. ככל שאחוז המים המותפלים במי הרשת גדל, אנו מוצאים את עצמנו נזקקים לפרוטוקול זה גם לבריכות המוזנות במי רשת.

בפארק אריאל שרון (חיריה לשעבר) הפיכת הר הזבל לפארק הוא דוגמא יפה להפיכת מטרד סביבתי לנכס (אדריכלות- פיטר לץ ומוריה סקלי). הר הזבל בחיריה אינו יציב, וקיים חשש לקריסת המידרונות. מעבר לתכניות ביסוס שונות, תוכננה בראש ההר בריכה בעלת יכולת שינוי מפלס ואיגום משמעותי, שתוכל להכיל אירועי גשם גדולים, ולשחררם באיטיות עד ההגעה למפלס הקבוע.

image.png

עד לשנים האחרונות, היתה הפרדה בין פעילותנו כמתכנני מערכות טיהור (רפתות, הרי זבל, מפעלי כימיכלים..) ובין תכנון בריכות נוי ציבוריות. זו העת לחבר, לתכלל, להסתכל יותר רחב על העולם בו אנו חיים, ולתכנן מערכות מקיימות, שלא רק נראות טוב, אלא תורמות לסביבה במגוון דרכים.


 

הכותבת היא הבעלים של ווטר-רבייב ועפרה צמחי מים.